נדמה שיחסי הגומלין בין הכלבים ובני האדם היה מאז ומתמיד סיפור אהבה.
לא סתם מכונה הכלב "ידידו הטוב של האדם" – אי אפשר להיות אדיש נוכח הנאמנות והמסירות אין קץ שהוא מגלה כלפי בעליו. אותו אדם ששב הביתה וזוכה לקבלת פנים חמה מהכלב או מטייל מדי ערב עם כלבו, חש שהטיפול ואהבה המופנים לכלב חוזרים אליו עשרת מונים.
מחקרים מראים שהתועלת לאדם מגידול כלב הינה מוכחת וניתנת למדידה : תחושה של נינוחות רגשית מפחיתת סטרס, מערכת חיסונית חזקה, לחץ דם נמוך והעלאת הביטחון העצמי אצל ילדים.
את הנקודה שבה החל קשר אמיץ זה מתאר יובל נח הררי בספרו "קיצור תולדות האנושות". בספרו מוצגת תמונה של קבר בן 12 אלף שנה שנחשף בישראל. הקבר מכיל שלד של אשה ושלד של גור כלבים שנקבר בצמוד לראשה של האשה כשידה מונחת על הגור בתנוחה שיש הרואים בה עדות לקשר רגשי. בנוסף כותב המחבר "….הכלב הוא בעל החיים הראשון שבוית על ידי האדם….קיימות עדויות חד משמעיות על כלבים מבוייתים מלפני 15 אלף שנה…כלבים אלו צורפו אל החברה האנושית כחברים מן המניין. למיטב ידיעתינו הכלבים לא שימשו למאכל בדך כלל אלא סייעו בציד והגנה וביניהם לבין אדם התפתחו קשרי חיבה וחברות". ממשיך הסופר ומתאר כיצד נבנה הקשר בין האדם לכלב "סוציוביולוגים טוענים שעם השנים עברו הכלבים תהליך של התאמה פסיכולוגית לבני האדם. ככל שחלפו הדורות שרדו אותם כלבים שהיו הקשובים ביותר לרצונותיהם ולרגשותיהם של בני האדם ומנגד גם למדו לעשות מניפולציות רגשיות משוכללות על בני האדם…". ואכן משפחות שמגיעות עם הכלבים למרפאה מפגינות אהבה וחמלה אין קץ כלפי הכלב ולרוב אף רואים בו בן משפחה מן המניין, על כל המשתמע מכך. רבים מדווחים שה"כלב מבין אותם" ושהכלב מסייע להם להתמודד עם רגעים קשים. אנשים מבוגרים אף נוטים לומר שהכלב הוא כל עולמם. ואסיים בציטוט מרגש מתוך הספר, המסכם היטב את הנאמר – " 15 אלף שנה של מירוץ חימוש רגשי הביאו לכך שהיום יש בין בני אדם לכלבים תקשורת רגשית מורכבת ועמוקה הרבה יותר מאשר בין בני אדם לכל מין אחר של בעל חיים, מלבד אולי חתולים".