• הומאופתיה

מהי הומאופתיה?

ד"ר סמואל האנמן, רופא גרמני שחי במאה ה-19, נטש את מקצועו כרופא קונבנציונאלי, ובמחקר עצמאי, גילה את ההומאופתיה. הוא פיתח את תגליתו לתורה שלמה, בעלת פילוסופיה עמוקה ויסודית ועקרונות ריפוי מוגדרים וקבועים. הצלחותיו הסוחפות בריפוי מחלות ומגפות, שהיו בזמנו חשוכות מרפא, הביאו אליו תומכים נלהבים, אך גם מתנגדים רבים.

הומאופתיה הינה שיטה טבעית לריפוי הגוף ולשיפור איכות החיים והאיזון האנרגטי.

על מנת להבין את השיטה, יש תחילה להשתחרר מההרגלים והאמונות שהכרנו וגדלנו לפיהם.
ד"ר האנמן הבין, שגופנו, ככל חומר אורגני המצוי בטבע, הינו אורגניזם הממצה את הפוטנציאל ואת יכולת מערכותיו כשהוא מצוי ביציבות ובאיזון. מחלה לפי ההומאופתיה – היא תגובה שלנו לחוסר יציבות ולנוכח איומים פיזיים, מנטליים ורגשיים. דרך ההתמודדות, קרי המחלה, יכולה להיות רגעית או ממושכת, אזורית או מפושטת.

הריפוי ההומאופתי מתחיל בהתיחסות אישית, אבחון התסמינים הפיזיולוגיים והתפקודיים ורקיחת תרופה הומאופתית על בסיס מרכיבים טבעיים בלבד. התרופה היא תמציתו של חומר טבעי יחיד, אשר דולל מאות ואלפי פעמים. אותו חומר מדולל הינו בעל פוטנציאל ריפוי עצום.
הרפואה המערבית הרגילה אותנו כי לכאורה, לכמות גדולה יותר של חומר טיפולי השפעה רבה יותר.
האמת ההומאופתית טוענת אחרת- ככל שהחומר מדולל יותר, כך פוטנציאל הריפוי שלו רב יותר, והריפוי מתרחש ברבדים עמוקים יותר.

בשונה מתרופות קונבנציונאליות, הרפואה ההומאופתית מעדיפה את איתור שורש הבעיה, על פני הטיפול בסימפטום. כך היא משיבה לגוף את היציבות והחיוניות התפקודית.
ההומאופתיה הקלאסית, בהבדל נוסף מהרפואה הקונבנציונאלית, מתייחסת אל האדם כמכלול. כפועל יוצא, הריפוי מקיף יותר וקושר בין תסמינים, פיזיים ורגשיים כאחד, רבים.

עקרונות ההומאופתיה

1. חוק הדמיון, "דומה בדומה ירפא" – חומר המסוגל לגרום להופעת סימפטומים אצל אדם בריא, עשוי לרפא את מכלול סימפטומים באדם חולה.

2. עיקרון המנה המינימאלית - התרופה ההומאופתית ניתנת במנה המינימאלית הדרושה להתחלת תהליך הריפוי, למען השגת השפעה מרבית. למעשה, בתרופה ההומאופתית אין כלל חומרים כימיים, אלא רק האנרגיה של החומר המקורי ממנו היא הופקה.

3. עיקרון התרופה היחידה - תרופה הומאופתית יחידה עשויה במקור מחומר אחד בלבד. התרופה ממריצה את כוחות הריפוי הטבעיים האצורים באדם וגורמת לאיזון בכל המישורים. יעילות התרופה ניכרת לא רק בהיעלמות הסימפטומים, אלא גם בשיפור מהותי בתחושת החיוניות וההרגשה הכללית.

4. עיקרון האינדיבידואליות - הרפואה ההומאופתית, רואה את האדם כמארג של נתונים פיזיולוגיים, הרגלים ותכונות. תלונה נקודתית מהווה חלק קטן מהפסיפס שמאפיין אותו והסיבות לתלונה שונות ומשתנות מאדם לאדם.

ד"ר האנמן, אבי ההומאופתיה, חשף לאורך עשרות שנות מחקר את יכולות הריפוי של החומר הטבעי, אשר היו חבויות בו במצבו הגולמי.
ד"ר האנמן חקר מגוון רחב של חומרים מן הטבע, ועם גילוי הפוטנציאל הרפואי והייעוד של כל חומר, הוא תיעד אותו כתרופה הומאופתית, או כפי שהיא מכונה בשפה המקצועית – רמדי (Remedy).

התרופות ההומאופתיות, בשל ערכן הטבעי אינן גורמות לסתירות עם תרופות כימיות ואינן מעוררות תופעות לוואי לא רצויות. בהמשך לכך חשוב לדעת, כי התרופות ההומאופתיות אינן ממכרות, וכשרות לשימוש לפי הדת היהודית.

התרופה ההומאופתית מותאמת באופן אישי לכל מטופל, ומכאן הצורך להתייעץ תמיד עם הומאופת לפני השימוש בתכשירים אלו.

ההומאופתיה איננה המצאה של המאה ה-20 או אופנה חולפת. על העקרונות עליהם היא מושתתת כבר דיברו היפוקרטס, פרסלסוס ורופאים מפורסמים אחרים. היפוקרטס טען, כבר במאה הרביעית לפנה"ס, כי "המחלה נגרמת על ידי מה שמרפא אותה וניתנת לריפוי על ידי מה שגרם לה". זהו "חוק הדומה". ההומאופתיה הווטרינרית התפתחה במהלך ההיסטוריה לצד ההומאופתיה לבני אדם ומבוססת על אותם עקרונות.

הומאופתיה ובעלי חיים

הראשון שניסה ליישם עקרונות אלה באופן שיטתי ולהביא הוכחות לתקפותם הוא הרופא הגרמני סמואל האנמאן (HAHNEMANN) הנחשב לאבי ההומאופתיה. הוא שקד שנים רבות על תרגום כתבים. ובשנת 1810 פורסם ספרו "האורגנון", ספר היסוד של ההומאופתיה. כבר בשנת 1796 אמר האנמאן כי במידה שההנחות הרפואיות שהניח תקפות, אפשר יהיה ליישמן בבעלי חיים כמו בבני אדם.

הווטרינר הגרמני גיוס לוקס (LUX) טען בשנת 1833, בכתב העת הווטרינרי "זואויאזיס",
כי אמנות הרפואה היא אחידה ומשותפת לכל היצורים החיים. הוא היה הווטרינר ההומאופת הראשון ונהג לטפל בכל הפתולוגיות באמצעות ארבע תרופות בלבד.
לוקס היה גם הראשון שהשתמש בהפרשות של בעלי חיים חולים על מנת לרפא את המחלות שגרמו להפרשות אלה וכך נולדה האיזותרפיה (איזו=זהה; תרפיה=ריפוי). כאשר נקרא לטפל בבעיית אנתרקס שפשטה בעדר בקר, השתמש בדם של בעלי חיים נגועים, מדולל פי 30. מתן החומר המדולל דרך הפה הביא לריפוי העדר.

בעקבות לוקס כתבו רבים על הומאופתיה וטרינרית ואף יישמו אותה בפועל, הן באירופה והן בארצות הברית. הרופא האמריקאי האמפריז (HUMPHREYS) פרסם בשנת 1886 את המדריך הווטרינרי שלו ובו הוא מוקיע את האכזריות של שיטות הריפוי באותה תקופה. התרופות ההומיאופתיות שהכין לבעלי חיים הביאו תוצאות טובות.

בשנת 1982 התפרסם בפריס ספר ראשון מסוגו: "מדריך חדש לרפואה וטרינרית הומיאופתית", ובו מדבר המחבר, גונתר (GUNTHER), על ריפוי סוסים, בקר, חזירים, עיזים, כבשים וכלבים.
בתחילת המאה ה-20 גבר קצב הפרסומים בהומיאופתיה. בשלהי מלחמת העולם השנייה התפרסמו בצרפת מספר תזות וטרינריות בנושא ההומאופתיה, בפיקוחו של הפרופסור בורדה (BORDET), ראש המחלקה הכירורגית בבית הספר לווטרינריה"MAISONS ALFORT".
כבר בתקופה זו מתפרסמים בצרפת מאמרים רבים בנושא, חלקם רציניים יותר וחלקם פחות. כתוצאה מכך משתמשים רבים בנוסחאות הומיאופתיות מבלי להבין באמת את מהות ההומאופתיה ולכן מבלי להשיג תוצאות אפקטיביות.

לסיכום, ההומאופתיה הווטרינרית של ימינו היא פרי שנים רבות של מחקר, ניסוי וטעייה והתפתחותה היא חלק מהתפתחות ההומאופתיה בכלל. בעשרות השנים הראשונות לקיומה שימשה בעיקר לצרכים חקלאיים (טיפול בחיות משק והתמודדות עם מגיפות) אך כיום היא מיושמת בהצלחה גם בחיות מחמד. פעולת התרופות ההומיאופתיות בבעלי חיים הינה יעילה ומהירה מאוד ביחס לפעולתן באנשים, ובהרבה מקרים, אקוטיים כמו כרוניים, הטיפול ההומיאופתי מאפשר ריפוי מלא ללא צורך בשימוש בתרופות כימיות/ קונוונציונליות.
תקוותנו היא להפיץ את שמועת ההומאופתיה הווטרינרית ולהרחיב את מעגל החיות המטופלות.